אופטימיות ומנהיגות - ג'ון קנדי הוא מנהיג שהשרה אופטימיות

אופטימיות ומנהיגות

ג’ים קולינס בספרו גלגל התנופה מספר כי אחד השלבים בהפיכת חברות מ”טובות למצוינות” כרוך בשילוב של נחישות והיכולת להתמודד עם העובדות המרות. קולינס מספר על רשמיו העזים מפגישתו עם האדמירל סטוקדייל, שהיה השבוי האמריקאי הבכיר ביותר שנפל בשבי וייטנאם, ושהה שם 8 שנים. לשאלה מי לא הצליחו לצאת מהשבי ענה סטוקדייל לקולינס: “האופטימיים. אלה שאמרו נהיה בבית עד חג המולד, נהיה בבית עד פסחא שוב ושוב עד שמתו משברון לב”. למרות תשובתו זאת סטוקדייל לא איבד לרגע את אמונתו שהחוויה שהוא עובר בשבי תהיה המכוננת והמשמעותית בחייו, ושהוא יחזור לביתו. במקביל לא השלה את עצמו לרגע לגבי העובדות המרות שמציאות השבי מעמידה בפניו ובפני שאר השבויים. הוא היה אופסימיסט קלאסי.

למרות שהאדמירל סטוקדייל חשב כי האופטימיים לא שרדו, הוא עצמו הצטיין באופטימיות ריאלית ונחושה. 

אופטימיות ומנהיגות

מנהיגות מתבטאת בקשר ובממשק, למשל בין המנהיג לבין הציבור, או בין המנהל לבין אנשיו.

אחד התפקידים העיקריים של מנהיגות ומנהיגים היא להפיח תקווה ואופטימיות בקרב הציבור שלהם. אופטימיות מוגדרת בויקיפדיה כ”השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב” .

בהגדרתי אופטימיות היא מידת האמצע בין ראיית שחורות לראיית טובות, שקרובה מעט יותר לראיית טובות, כמו המידות הטובות. 

מה אומרים הרמב”ם ופרס על אופטימיות?

שמעון פרס שעל מנהיגותו אין חולק שואל ועונה: “מה ההבדל בין אופטימיסט לפסימיסט? – הם מתים בדיוק אותו הדבר, רק שהאופטימיסט חי הרבה יותר טוב”.

לפי הרמב”ם הייתי מגדירה אופטימיסטים כחסידים….. הם חיים במידת האמצע בין ראיית שחורות לראיית טובות, עם הטיה לחיובי, קרי ראיית חצי הכוס המלאה. הסיבה לכך היא שדברים רבים ניתנים להגדרה על ידי הבלטת הניגוד: בדרך זו ניתן להניח כי ההשקפה הנגדית לאופטימיות היא פסימיות. יחד עם זאת לפי הרמב”ם כל תכונה ומידה של האדם נמצאת על סקאלה בין שני קצוות. המדובר בקצה חיובי וקצה שלילי, ששניהם רעים ומזיקים לאדם – מפני שהקצה החיובי יש בו עודף, ואילו בקצה השלילי יש חיסרון. לפי הרמב”ם על האדם להתאמן ולרכוש את הצד החסר לו בכל מידה, לדוגמה בין פחדנות להרפתקנות על הפחדן להתנסות בהרפתקנות על מנת שיוכל לבחור בכל מצב נתון כיצד עליו לפעול וכיצד לאזן בין שתי ה”קיצוניות”. לפי גישת הרמב”ם החכם חי באיזון, ואילו על מנת להגיע למעלת חסיד יש לנטות מעט לצד החיובי. כך למשל האמיץ הוא הנוטה מעט לצד ההרפתקנות, והנדיב נוטה מעט לפזרנות – ברצף בין קמצנות לפזרנות. לכן לפי הרמב”ם אני רואה אופטימיסטים כחסידים – כי הם חיים במידת האמצע בין ראיית שחורות לראיית טובות, עם הטיה לחיובי, קרי ראיית חצי הכוס המלאה.

 ניגודים משלימים

ואכן מספר מלומדים טענו שלמרות שאופטימיזם ופסימיזם נראים כניגודים, אין הדבר כך במונחים פסיכולוגיים. העובדה כי לאדם יש יותר אופטימיות אין פירושה שהוא פחות פסימי. הגורמים המגבירים את האחד, אינם מפחיתים בהכרח את האחר. במצבים רבים בחיים אנו זקוקים לשתי התכונות במידה שווה. זה יכול להסביר היטב את ידידנו האדמירל. 

כך למשל אנטוניו גראמשי, הוגה דעות מדיני איטלקי מתחילת המאה העשרים, יצר את ההבחנה “פסימיזם של ההיגיון ואופטימיזם של הרצון”. האחד להמריץ לפעולה, האחר כדי לחשל את התקווה אמונה ולהמשיך להאמין כי הפעולה תניב שינוי משמעותי אפילו אל מול סיכויים נמוכים. גם הסופר אמיל חביבי ראה אפשרות בשילוב שתי השקפות עולם אלה היוצרות את “האופסימיסט”. מונח שהשתרש בשפה העברית.

אופטימיות בראי היהדות

ביהדות בולטת השקפת העולם האופטימית כבר בספר הספרים. פרק א’ בספר בראשית, המספר את מעשה הבריאה, מסיים כל יום בבריאת העולם (להוציא יום שני), במילים “וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב”. רבים פרשו אמירה זו בדרך המצביעה על כך כי העולם, כפי שנברא בידי אלוהים, הוא טוב במהותו.

מנהיגים אופטימיים

אופטימיות ומנהיגות חייבות ללכת יחד. מנהיגים חייבים להפיח תקווה בקרב הציבור, גם בתקופות קשות. היכולת של מנהיג להכיל את התפיסה המורכבת של אנטוניו גראמשי חיונית. על כל מנהיג לדעת להכיל סתירות וניגודים ולקבל החלטות במציאות מורכבת.

בין אופטימיות ופסימיות אין סתירה. “פסימיזם של ההיגיון ואופטימיזם של הרצון” חיוני למנהיגים על מנת להמריץ לפעולה הן את הציבור והן את הקבוצה שבעמדת הנהגה. ובמקביל הם חייבים לטפח תקוה ואמונה כי השינוי יניב פירות משמעותיים אפילו אל מול מציאות קשה, שהוא  אכן יעצב ויוביל לעתיד טוב יותר.

אופטימיות בפילוסופיה

מנהיגינו יכולים גם להיתלות בפילוסופים ששמם נקשר להשקפת עולם אופטימיסטית, למשל המתמטיקאי והפילוסוף גוטפריד לייבניץ.

לייבניץ טען בספרו Theodicee כי אנו חיים בטוב מכל העולמות האפשריים. כמאמין אדוק ייחס לייבניץ לאלוהים יכולת ידע וטוב אינסופיים. (כל-יכולת: Omnipotence; ידע אינסופי: Omniscience; טוב אינסופי: Omnibenevolence).לייבניץ הסיק מתכונות אלו של האלוהים כי יצירתו של האל המושלם חייבת גם כן להיות מושלמת: עולמנו חייב להיות, בהתאם לטבע הבורא “הטוב שבעולמות האפשריים” או העולם האופטימאלי: “מתוך שלמותו העליונה של האל מתחייב שבבראו את העולם בחר בתוכנית הטובה ביותר….. השטח, המקום והזמן ערוכים באופן הטוב ביותר…. היצורים יש בהם המידה הגדולה ביותר של יכולת, ידיעה, אושר וטוב שהעולם יכול להכיל…” (עקרוני הטבע והחסד המיוסדים בשכל , 1714 תרגום: יוסף אור).

לייבניץ עצמו כך נראה לי היה אדם אופטימי מעבר להיותי מתמטיקאי ופילוסוף.

היו גם פילוסופים שהיו פסימיסטים מושבעים. וולטר הצרפתי לעג להשקפה זו של לייבניץ בספרו קנדיד, וגם שופנהאואר יצא נגד השקפתו של לייבניץ וטען כי אנו חיים ברע מכל העולמות האפשריים.

ויליאם גודווין, הפילוסוף האנרכיסט, מייצג גרסה נוספת של אופטימיזם בהשוואה ללייבניץ. הוא מייחל ליום שבו החברה האנושית תגיע למצב שבו ביטויי ההיגיון יבואו במקום כל ביטויי האלימות והכוח, הרוח האנושית תכפיף למרותה את החומר, והתבונה האנושית תגלה את סוד חיי הנצח.

לסיכום

אופטימיות ומנהיגות הן תכונות נדרשות. נדרשים לנו לא רק פילוסופים אלא מנהיגים אופסימיסטים, שיודעים לקרוא את העובדות המרות והמציאות הקשה מחד, אך גם ללכד את הציבור סביב אתגרים מורכבים, ולהפיח בו תקוה שיש עתיד טוב יותר, בעיקר בתקופות קשות.

  אופטימיות ומנהיגות - ציור של רות תותלה פרויד

הציור של רות תותלה פרויד, תודה

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*