האם המנהיגים שלנו מאושרים?

מספיק לי שהבוקר מגיע, השמש זורחת ואני קם ממיטתי ליום חדש….

בוקר אחד שוחחתי עם ניסים הקבלן – איש יקר, טוב לב ויקר שגר בישוב שלי. “מה שלומך” שאלתי אותו. “נפלא” הוא ענה לי. “מספיק לי שהבוקר מגיע, השמש זורחת ואני קם ממיטתי ליום חדש – כדי שהעולם יהיה נפלא”. חייכתי.

גם אני כל בוקר קמה, מניחה את רגלי על הרצפה, ומברכת: “מודה אני לך אלי שהחזרת בי נשמתי”, ומוסיפה עוד כמה מילים ויוצרת לי גרסה פרטית ונשית לתפילה היהודית. במסע המחקר הפרטי שלי על האושר, למדתי מזמן שהוקרת תודה היא אחד הכלים הכי מעשיים וידועים להרגשה טובה. פשוט לעצור, לנשום עמוק, לחייך חיוך רחב, להתמקד פנימה או החוצה בטוב של הרגע, ולהודות.

“המוח הוא איבר מופלא”, חשבתי לעצמי, כי האושר יושב אצלנו במוח, וכך גם האומללות. והוקרת תודה על המובן מאליו כמו שניסים מפגין היא אכן נפלאה, ואחד המתכונים לאושר.

קשיי המנהיגות

“האם המנהיגים שלנו מאושרים?” נודדת מחשבתי מיד לעולמות התוכן וההוויה שלי. “מהיכרותי עם רבים מנבחרי ונבחרות הציבור שלנו – התשובה מורכבת, היא גם כן וגם לא, זו עוד אמת עמוקה, קרי אמת שהיפוכה גם הוא אמת”, חשבתי לעצמי.

ובאותו הרגע הלמה בי המורכבות הגדולה של עמדת המנהיגות הנבחרת. מנהיג נבחר לשרת ציבור, וזה אומר שאושרו הפרטי מעורבב עם האושר הציבורי. ואם היא או הוא רואים למרחוק, וחשוב שכך יהיה – אז הוא ודאי מחזיק תרחישי אימה רבים באמתחתו, ומצבו עוד יותר מורכב.

מנהיגים משלמים בבריאות על מנהיגותם. שעות ארוכות של עבודה, בדידות, החלטות המשפיעות על חיי אדם, ושהייה במרחבי התפר – כי זה טיבה של מנהיגות, שהיא לא נעשית באזור האחריות והסמכות, אלא במרחב הגבול, בו מתקיימות  פריצות הדרך, ומעוצב עתיד חדש מן ההווה. מנהיגות משמעה לשוב ולצאת שוב ושוב מהאזור הבטוח במטרה ליצר פערים חדשים, תוך דיאלוג מתמיד עם הציבור, והבאתו לקבלת השינוי.

מנהיגות אינה קורית באזור הנוחות, מעשה המנהיגות כרוך תמיד בתעוזה, בפריצות דרך ובנטילת סיכונים. וזה אזור מעייף, מורכב, וקשה. נזכרתי בשאלתו של מיקי לב על הקושי בניהול ציבורי “מה הוא קושי? האם הוא קושי לקחת אחריות על רבים, לדעת שחיים בידיך?” ללא ספק, ובכל הגדרה שהיא, יש קושי במעשה המנהיגות.

קשה וטוב

האם הקושי מונע ממנהיגים להיות מאושרים ולחיות חיים של משמעות? תשובתי היא “לא!”

אנשים יכולים לחיות חיים קשים שהם גם טובים ומלאי משמעות. יתרה מזאת – אלה החיים האמתיים, יש בהם מן “הדבש והעוקץ, המר והמתוק”.

מנהיג שאינו יודע רגעים של אושר – יתקשה לתת לאחרים, וודאי לציבור שלם, ולהתמסר לעשיית הטוב הציבורי. אז רצוי שלא ינהיגו אותנו אנשים אומללים ורואי שחורות.

וכיון שהם עוסקים בנושאים הרי גורל, ורואים תרחישים קשים, וחיי אדם בידיהם, הרי מנהיגים ראויים חייבים, בין היתר, להביט על חצי הכוס המלאה ולהיות אופטימיים, על מנת לתת תקוה לציבור שלהם. לינקולן היה דוגמה מצוינת למנהיגות בשעה קשה ביותר, של מלחמת אזרחים, שלרגע לא חדל להפיח בעמו תקוה, לחתור ללכד את עמו. איני מאמינה במנהיגות המנסה ללכד את הציבור סביב פחדים, איומים או אויב משותף, גם בשעות הכי קשות – תמיד אפשר למצוא פתח לתקווה ולהניע אנשים לעשייה.

לסיכום

אין ספק שמנהיגים חווים קשיים אדירים, והם נדרשים לחוסן פנימי על מנת לראות את העובדות הקשות וגם לשמור על אופטימית לעתיד, להפיח תקוה בלבבות, וכמובן ללכד את הציבור. 

לכן הייתי בוחרת להנהגה אנשים שיש להם חברים קרובים, מערכת תמיכה משפחתית איתנה, ושיש להם הרבה משמעות בעשייתם, כי היא הבסיס עיקרי לאושר וסיפוק!

שלכם ובשבילכם, ד”ר מיכל חמו לוטם