מי שלא מוכן ליפול – איך ימריא?
“את עושה את זה טוב מאד” אומר לי אומרית, המדריך שלנו בטרק בהימלאיה כשהוא רואה אותי נאבקת בהצלחה בעליות התלולות, אלפי מדרגות טבעיות, חלקן גבוהות וחלקן נמוכות על צלע הר משופע. בכל פעם שנראה שמגיעים לפסגה – מופיע עיקול חדש חדש.
אני לא מאמינה איזו פנתרה אני!
כן כן, פנתרה (ולביאה) אמיתית, וזאת למרות שרגלי כושלות וזרועותי דואבות מהאחיזה במקלות ההליכה.
אני פנתרה מנטלית.
דווקא בירידות אני מרגישה מתפרקת, הברכיים צווחות, פרקי הירך מודיעים בקול רם על הגיל. הגוף מזכיר לי שאני לא בת 16, הנפש ממאנת להסכים….
“הכי חשוב זה לדעת ליפול”, אני אומרת לעצמי כשחשש נפילה מתמחש בליבי במהלך ירידה אחת תלולה.
מה זה ‘הכי חשוב לדעת ליפול’? מוחי הופך במשפט שוב ושוב בעודי עולה לפסגה. ואז זה הולם בי – כמו בטרק גם בחיינו סך הפסגות שוה לסך העמקים ורגעי השיא שווים לרגעי שפל. מה שעולה חייב גם לרדת. זה מעין איזון קיומי, כמו עם הכוח – משחק סכום אפס.
האמיצים שמוכנים לנפילה מבינים זאת לעומק, ולכן יצליחו להמריא לגבהים אדירים בניהול, יזמות, ובכל מימד בחייו.
ומי שאינם מוכנים לנפילה מה יהיה עליהם? הרי כולם נופלים מתי שהוא…
אולי השאלה המדויקת שאני ממליצה לכם לשאול את עצמכם היא “איך אנחנו יכולים להתכונן לנפילות הבלתי נמנעות בחיינו?”
רמז – תשקיעו בעוצמות שלכם.
על אף שגובה השיא שווה לעומק השפל, לפחות לפי מחקיו של פרופ’ דני כהנמן זוכה פרס נובל, עצמת הרגש הטמון במרירות הגלומה בשפל, חזקה פי חמש מאשר עצמתה של המתיקות הגלומה בשיא.
תודה נדב – סיקרנת אותי – כי אני מכירה חלק מעבודתו של כהנמן, אבל לא את זה. אבדוק ואשתמש במידת הצורך
מ.
הי מיכל, אני מפנה אותך למאמרם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי שפורסם ב – American Psychologist, בשנת 1984, וכן כמובן לספרו של כהנמן “לחשוב מהר לחשוב לאט”. אנא עייני ב”פונקציית הערך ההיפותטית, ובמשמעות של פונקציית הרווח הקעורה, לעומת פונקציית ההפסד הקמורה.
בברכה, נדב
תודה נדב – אחפש!