מנהיגות מלכדת

מנהיגות מלכדת – האם זה מובן מאליו?

לפני כמה ימים שידרו בתוכנית (גב האומה כמדומני) משפטים מדבריהם של נשיאי ישראל לדורותיהם. כולם כאחד התיחסו בנאומים לצורך ללכד את העם, לצמצם שסעים, למנוע פיצול ופילוג.

מובן מאליו הלא כן?

לא,

כבר לא!

חמש וחצי שנים הסתובבתי אחוזת טירוף מדאגה על עתיד מדינת ישראל. מרוב חששי שנחרב שוב עקב שנאת חינם הקמתי מכון שלם למנהיגות וממשל שבו יעבדו קבוצות מנהיגים יחד, בפרויקטים שקראתי להם “חבירות להשפעה רחבה” לימים התחום הזה נקרא בספרות “קולקטיב אימפאקט“. רציתי שזה יגדיל את ההון החברתי, קיוויתי למנוע את הפיצול ושנאת החינם בישראל, מדינה בסכנה.

קיוויתי שחלק מהפרויקטים יוכלו ליצור שינויים רחבים, ושאם יעבדו מנהיגים ביחד ולא נגד השני, ישפיעו בענק וייצרו הון חברתי. שתי הפעולות הללו, כך קיוויתי עד עמקי נשמתי, יסיטו את מחט העתיד כמה מעלות על מנת שנרצה שילדינו ונכדינו יחיו כאן עוד דור שנים. (להווי ידוע כי למרות שאני אופטימית בלא תקנה, אני חושבת כי מדינתנו בסכנה לחורבן בית שלישי.)

לא התפקחתי מהשיגעון הזה, אני עדיין עסוקה בעתיד ישראל, אבל מעדיפה לחיות בעד ארצנו ולא למות בעדה. זה אגב, בטווח הארוך, קשה יותר ומאתגר יותר.

כיום, מפוקחת הרבה יותר, אני מתבוננת שוב על מה שנראה לי בעבר כהנחת עבודה.

מנהיגות איכותית צריכה להיות מלכדת.

זו הייתה הנחת עבודתי. האמנם?

הקטע הזה בתוכנית גב האומה בו נשיא אחרי נשיא מטיף לאחדות (כולל הדמוקרט הנוכחי שחרט זאת על דיגלו) השאיר אותי מבולבלת. מבולבלת כי אם כולם מדברים על הצורך ללכד את העם, מדוע לעזאזל זה לא קרה?

האם זה לא קרה כיוון שמנהיגות מלכדת היא מצרך נדיר, ובמדינתנו התברכנו ביותר מנהיגים מפצלים ומחרחרי מדון?

האם זה טרם הגיע כי העם שלנו מפוצל ומסוכסך במיוחד? (ראו במגילת אסתר, המן אומר לאחשוורוש, “ישנו עם אחד מפוצל ומפורד”)

האם כל המנהיגים של כל העמים צריכים להיות מלכדים, או שזהו אתגר ייחודי למנהיגי ישראל?

ומעבר להכל – מה זו בכלל המנהיגות המלכדת הזאתי. מה טוב בה, ואם הכל כל כך טוב – אז איך עושים זאת נכון, ולמה היא כה נדירה.

אז בואו נתחיל דווקא מהחלק האחרון – מה זו מנהיגות מלכדת, ולמה לנו אותה בכלל?

לשיטתי זו מנהיגות שבונה צוותים וקהילות ויוצרת הגדלה של הלכידות, ההון החברתי, הלויאליות והסולידריות.

אני חושבת על מנהיג.ה מלכד.ת כמו על אמא, שמחברת ומדביקה את ילדיה:

היא נותנת להם משימות משותפות, פרסים משותפים, ורחמנה ליצלן גם עונשים משותפים (גיבשתי לא מעט הנהגות של ארגונים וצוותים מנצחים, אך האתגר הגדול של חיי היה דווקא לגבש אותי ואת הדוקטור שיחיה עם חמישה ילדים למשפחה מורכבת. תאמינו לי שרק בזכות זה יש לי אין ספור טריקים לשתף על כיצד מגבשים קבוצה).

בעודני חושבת על הטכניקות לבנות צוות מוביל נזכרתי

בכל אותם המשפטים המשסים שאמרו מנהיגינו בשנים האחרונות. למשל זוכרים את נתנייהו לוחש לרב עובדיה יוסף “הם לא למדו מה זה להיות יהודים”?

או אומר בבחירות לפני שבועים “הערבים מסתערים על הקלפיות בהמוניהם מוסעים בהסעות של השמאל”.

הרי לא סתם נאמר “הפרד ומשול”. אחד ומשול הוא כנראה אתגר קשה הרבה יותר.

אני אומרת זאת בלי ביקורת. יש לנו ראש ממשלה רב-אומן, שיודע היטב להפעיל את העם. אני גם חושבת שבני האדם נועדו לשבטיות ולא ללכידות, ועמישראל יותר מכל נוטה לשנאת חינם.

אז האם בכלל, ומתי צריך מנהיגות מלכדת?

ראינו כי מנהיגות מלכדת לא בהכרח עוזרת להיבחר בבחירות. מתי היא כן טובה?

היא טובה לכם בעסקים – אם תצליחו לבנות צוותים מגובשים המלוכדים סביב אתוס ערכים ומשימה – הסיכוי שלכם להוביל גדול יותר.

היא טובה במגזר השלישי – עמותה בפועלת באופן משותף ולממש מטרה משותפת תהיה יעילה בהרבה מאשר עמותה או ארגון מפוצלים.

היא טובה למנהיגים שמביטים על העם שלהם ועל המטרות שלהם גם לטווח ארוך, ורוצים לחנך את הציבור (למשל לאהבת אדם, כבוד אדם ועוד ערכים כאלה ואחרים שעליהם אני מוכנה לחיות). ואנשים בסוף חייהם, ראו נשיאי מדינת ישראל, מבינים שעליהם להיות ממלכתיים. אולי זה בא עם הניסיון, ואולי עם התפקיד, הרי הם הופכים נשיאים בערוב ימיהם, אחרי ששנים רבות היו פוליטיקאים מפצלים ומסכסכים.

תחרות היא דבר בריא

מנהיגות מפצלת לא תמיד טובה. היא לא בהכרח מתאימה לארגונים בהם יש תחרות פנימית עזה. היא קשה ולא מתאימה בהכרח לארגוני ענק (למשל משרדי ממשלה, אוניברסיטאות, בתי חולים) ששם אין יעדי על, אלא אפילו מטרות צולבות וסותרות, ולכן תחרות על המשאבים, הכוח, הכבוד והאגו. זה מקשה מאד על יצירת תלכיד פנימי.

כיוון שתחרות היא דבר בריא, ושכוח במערכות הוא דבר טבעי, תמיד יהיו כאלה שרעבים לכוח על נגזרותיו השונות כנראה מנהיגות מלכדת אינה תמיד מתאימה ונכונה.

לסיכום – השאלה הפרקטית שעל אחד מכם צריך לשאול את עצמו היא מתי להיות מנהיג מלכד.

ברמה החזונית והאוטופית אטען שמנהיגות צריכה תמיד לחתור להיות מלכדת…