צדק חברתי דורש מנהיגות משתפת
על שולחנו של נשיא ארה”ב הארי טרומן, היה קבוע שלט קטן האומר “The buck stops here” (האחריות נעצרת כאן, בתרגום חופשי). טרומן התייחס לעובדה שאין מישהו שיקבל את ההחלטות במקומו, אין מישהו אחר שנושא באחריות.
כמוהו – כמונו. כמעט חצי מיליון ישראלים השתתפו בהפגנות הענק ברחבי הארץ והקריאות המאשימות הופנו לכל הכיוונים: הטייקונים, שר האוצר, ראש הממשלה אבל בראש ובראשונה לגוף הנקרא – “המדינה”. אנחנו רוצים שהמדינה תעשה משהו, ואם אפשר שתעשה הרבה מזה, מהר, שזה לא יעלה הרבה ובטח שזה לא יצא מהכיס שלנו.
מאת ד”ר מיכל חמו לוטם, וגיא אברוצקי
אך מי זו המדינה?
רוב הציבור חושב בטעות כי המדינה היא הממשלה. אך האם מימוש החזון והובלת החברה הוא תפקידה של הממשלה? הרי הממשלה אינה קובעת את כל התנהלות החיים בחברה, אלא רק תחומים חלקיים בה. למרות שכמעט אין תחום בו הממשלה אינה מעורבת, הרי בתחומים מסוימים מידת ההשפעה שלה קטנה ביחס לגורמים אחרים. לדוגמה: במדינת ישראל השירותים החברתיים מופעלים על ידי גורמי המגזר השלישי, לחברה האזרחית תפקיד משמעותי בחיזוק הדמוקרטיה הלכידות ואיכות החיים של התושבים, וכך גם לעיתונות העצמאית תפקיד חיוני.
העם יצא לדרוש צדק חברתי, הוא דרש זאת מהמדינה.
אז מי זו המדינה? המדינה היא אנחנו, היא מאות אלפי ה”ישראלים החדשים” שיצאו לרחובות והתומכים בהם מהבתים ומול מסכי הטלוויזיה והמחשב. אין מישהו אחר שיעשה את השינויים הנדרשים. המסר הציבורי חשוב מאין כמותו כדי להראות את הכיוון, לבנות את החזון. אך מה לגבי היישום? גנדי אמר: “ההבדל בין מה שאנחנו עושים לבין מה שאנחנו מסוגלים לעשות, מספיק כדי לפתור את רוב בעיות העולם” ודיבר אלינו, אזרחי המדינה. הפעולות העתידיות שלנו בשטח הן אלו אשר ייצרו את השינוי, והן אלו שדורשות מכל אחת ואחד להסתכל על התחום בו הם יכולים לייצר השפעה ושינוי.
הסתכלות כנה ואמיצה של מנהלי ומנהיגי ארגונים חברתיים, עסקיים וציבוריים על הבעיות החברתיות אותן הם מנסים לצמצם, תראה כי ברובן מדובר בבעיות מערכתיות גדולות ומורכבות. במקרים כאלו של שינויים גדולים, אדאפטיביים, הדורשים שינוי במוחות, בלבבות ובפעולתם של אלפי ועשרות אלפי אנשים, אין פתרונות קסם. שינויים כאלה דורשים ידע שלא בהכרח קיים, דורשים זמן רב לפתרון וקבוצת בעלי הסמכות הרשמית אינה מספיקה בפני עצמה על מנת להתמודד איתם בצורה אפקטיבית.
אלו בדיוק המקרים בהם אנחנו, מנהלים, עצמאיים ושכירים כאחד, צריכים להתחיל לחשוב ולכוון ליצירת אימפקט קולקטיבי, קרי יצירה של שינוי המבוסס על שיתוף מערכתי רחב היקף, חוצה מגזרים ובר קיימא.
דוגמא אחת ליצירת אימפקט שכזה, הוצגה במחקר מ- 2011 של קרמר וקוניה שהציג קואליציה של ארגונים העוסקים בחינוך בסינסינטי אשר חברו ביחד והובלו על ידי ארגון סטרייב והביאו תוך ארבע שנים לשיפור בעשרות מדדי הצלחה בתחום החינוך בעיר ובסביבתה, כולל שיעורי זכאים לבגרות, שיפור בציונים ועוד. מה היה ייחודה של הקואליציה? מנהיגי הארגונים הבינו, כי שיפור של מרכיב חינוכי אחד, כמו למשל שיפור תוכניות חינוכיות לשעות אחה”צ, לא יהיה אפקטיבי ללא שיפור של כל מרכיבי הרצף החינוכי. אף ארגון אחד, חדשני, עשיר ובעל כוח ככל שיהיה, לא יוכל להשיג יעד זה לבדו. במקום זאת, שאיפתם המקצועית הייתה לתאם וליצור מכפלות כוח שיביאו לשיפור בכל שלב בחייהם של צעירים, “מהעריסה ועד לקריירה”. הם לא התיימרו לייצר תוכנית חינוכית חדשה או לשכנע תורמים להשקיע כסף נוסף. במקום זאת, בתהליך מובנה, הם מיקדו את הארגונים כולם סביב מספר אלמנטים, ושילבו בין משאבים ויכולות קיימים.
תהליכי אימפאקט קולקטיבי הינם מורכבים, ודורשים מנהיגות משתפת ותמיכה מערכתית מתמשכת. השלב הראשון הוא יצירת אג’נדה משותפת. התכנסות של הארגונים ובעלי העניין בנושא והבאתם להסכמה על האתגר והגדרת הבעיה והחזון המשותף. מרכיב שני ובלתי נפרד מהראשון, הוא קביעה של מדדים ומערכת מדידה מוסכמת לתוצאות ולהצלחה לקידום האימפקט הרצוי, תהליך שמכוון את כלל השותפים לאותו הכיוון וגם מחדד את הצורך בשיתופי פעולה לקידום האתגר ופתרון הבעיה המערכתית. הסכמה על התוצאות ומדידתן במקרה זה תתיחס למגוון פרמטרים כדוגמת שיעור הנשארים במערכת החינוך, שיעור הזכאים לבגרות, שיעור הממשיכים למערכת ההשכלה הגבוהה וכן הלאה. ישנם אלמנטים נוספים בתהליכי אימפקט קולקטיבי כגון יצירת הסכמות על הסינרגיה ועל התפקידים הייחודיים והמשלימים של הארגונים השונים, יצירת תמרוץ כלכלי לגופים המאמצים את היוזמה ואת מדדיה על-ידי הממשלה, קרנות פילנתרופיות וגופים מממנים ואלמנטים אחרים..
המכון למנהיגות וממשל נותן תשתית תומכת למספר מובילים ומנהיגים למהלכים כאלה, היוצרים קהילות מדיניות לשינוי. דוגמאות לכך הן הקמת מועצה בין מגזרית לתעסוקת אנשים בעלי מוגבלויות, הקמת אשכולות וולונטריים של ראשי ערים לפיתוח אזורי, ועוד. בכל המקרים הללו השינוי הנדרש הוא בסדרי גודל כאלה שרק השילוב בין כל הארגונים והמגזרים לאימפאקט קולקטיבי יכול לחוללו.
לסיכום צדק חברתי דורש אחריות אישית ומנהיגות קולקטיבית של רבים, הוא לא תוצר של עבודה של איש אחד, אפילו לא ראש ממשלה. הוא גם לא יושם רק על ידי הממשלה, הרשות מקומית או החברה אזרחית. צדק חברתי הוא חזון המלכד את כולנו, ואם אנשים וארגונים רבים יפעלו לממשו בצורה קולקטיבית – הוא יתקרב והמציאות תתקרב אליו, כדרכם של חזונות… המפתח לאימפקט קולקטיבי מוצלח הוא ההבנה של כל אחד ואחת כי השינוי הנדרש גדול, ומחייב גילויי מנהיגות אישיים של כל אחד ואחת הנדרשים לפעול למרות האגו האישי והארגוני ולא לאורו, ומחייב אותנו להבין כי הבעיות החברתיות המשמעותיות רחבות מכפי יכולתו של כל אחד בנפרד. אנחנו נדרשים לקחת אחריות על שיתופי פעולה אלו, כי אין “מדינה” ערטילאית שתעשה את זה במקומנו. לואי ה – 14 אמר “המדינה זה אני”, אנחנו צריכים לומר “המדינה זה אנחנו”.
*נכתב בשיתוף עם גיא אברוצקי, מנהל הפיתוח במכון למנהיגות וממשל
מיכל יקרה
מברכת על הבלוג ועל השיח שאת מזמינה את הקוראים אותך – לקיים.
על עיקרי הדברים שכתבת איני חולקת כלל ועיקר . יחד עם זאת רוצה להצביע מתוך הכתוב על שתי נקודות קטנות,אולי שוליות, שבעיני מעלות סוגיות יסוד: הראשון המשפט – “במדינת ישראל השירותים החברתיים מופעלים על ידי גורמי המגזר השלישי, “. אכן את צודקת. אך בעיני ‘צדק’ זה מעלה וחושף את מידת האחריות שהממשלה והכנסת זרקו מעצמם וקיומם של שירותים אלה תלוי ברצונם הטוב של אזרחים לקחת על גבם את המענה לצרכים ששירותים אלה נותנים להם מענה. זה בעיני עיוות גדול! הצרכים החברתיים בחלקם הם צרכים של האזרחים החלשים יותר והחברה שאינה לוקחת אחריות לשלם ולתת מענה מוסדר לצרכיהם אינה החברה שאני רוצה שתהיה במדינתי. חיים ללא תלות בטוב ליבם של אחרים אלא עם הזכות לקבל מענה מוסדר מאחי לקהילה.זה הצדק החברתי שאני רואה מול עיני. לכן התביעה מהממשלה והכנסת היא התביעה הנכונה.שם הכתובת .(ראה הבטחות הנבחרים לפני הבחירות..)
הנקודה השניה היא ההתיחסות לאשכולות הוולונטרים של ראשי הערים (מוזכר בפסקה העוסקת התמיכת הגו’ינט) לפיתוח אזורי.מיכל יקרה בדימוי שלי איש ציבור צריך לראות בפעילות זו חובה ולא פעילות וולונטרית. עצוב לי לקרוא,
שמסגרת זו מקבלת היבט של מחמאה על ההתגיסות, כי כמי שנבחר על ידי הציבור לשרת אותו כל פעילות הנוגעת להשפעה על איכות החיים פה היא חובתו ולא ברירתו.
גלי יקרה,
לגבי הפרטת שירותים חברתיים – הנושא אכן מורכב, האחריות נשארת של הממשלה, הביצוע מופרט, והשאלה היא כיצד הממשלה מודאת שיש לה כלים לאבטחת איכות ורגולציה, למרות שההפרטה מעבירה גופי ידע ממשלתיים – החוצה.
בנוסף בניגוש למה שצייניתי שאלת האחריות והאחריותיות, Accountability הן שאלות מפתח, מבטיחלה לעסוק בהן בהמשך.
לגבי ראשי ערים ותפקידם – כולנו בני אדם, והיכולת ליצר שותפויות ולשלם מחירים אינה מובנת מאליה, סוגיה מרתקת שמבטיחה להתיחס גם אליה בעתיד.
חג שמח
מסכים לכל מילה. תהליך משולב גם יתרום לקידום של פרויקטים לטווח ארוך, כמו תחבורה ציבורית ואמצעי שינוע המוני לגוש דן. כל בהבניית הברית מהותיות המצויות בטווחי זמן של מעבר לקדנציה אחת, שגם היא קצרה.
ערן שלום,
יש אגב מהלך של תל אביב להבנות שיתוף פעולה מערכתי יותר עם הרשויות שסביבה, מקוה כי יהיו בשורות בנושא זה
מיכל,
ראשית תודה רבה על הבלוג המרתק, וגם שנה טובה וגמר חתימה טובה. אני מסכים עם הרבה מהנאמר, אבל גם רוצה להביע הסתייגות מסויימת. יש הרבה יופי בתפיסה קהילתית שכזו, שינויים שמגיעים מלמטה, ונראה שהיא די פופולרית לאחרונה (מכון ראות גם כתבו על זה משהו). אבל נדמה לי שיש לה גם מחיר או שהיא מצביעה על חולשה בתחום של קשר ואחריות של השלטון המרכזי. זה מאד בולט כאן בארה”ב, היכן שכולם אוהבים להתאגד בקהילות, ואכן ישנם בהחלט סיפורי הצלחה כמו הדוגמא של סינסינטי. מנגד, השלטון המרכזי, הפדרלי וגם המדינתי, לא מצליח לקדם כמעט שום דבר משמעותי גם בעת משבר כי כולם עסוקים בלהגן על האינטרסים שלהם ולא משתפים פעולה. במובן הזה לישראל יש יתרון לקוטן, והממשלה, למרות הביקורת, עדיין יכולה להזיז דברים ברמה המקומית. במקרים רבים, גם אזרחיים וחברתיים, אין תחליף לשותפות לאומית. וזה מקבל משנה תוקף במיוחד במדינה ששולחת את ילדיה לצבא.
אני גם חושש מואקום שיכול להווצר את נצפה שקהילות מקומיות יובילו שינויים: תמיד תהיינה קבוצות חלשות יותר שלא יצליחו להתרומם וישארו מאחור לעומת אחרים. כאן בארה”ב זה מאד בולט ומתבטא בפערים עצומים בין קהילות.
בשורה התחתונה, חשוב שבני אדם וקבוצות ידאגו לעצמם ויקחו אחריות, אבל לדעתי יש להזהר מתהליך התנתקות מהמדינה.
שמואל היקר,
אכן דברי טעם.
הנחת היסוד שלנו היא שהריבון ומקומו אינם בסימן שאלה, הן שלטון מרכזי והן מקומי. המדינה היא מסגרת הפעולה, והמהלכים שאנו מדברים עליהם נעשים איתה בהובלתה או לפחות בברכתה. חשוב לזכור כי מהלכי ביזור, קרי העברת כוח מבוקר, יכולים לחולל פלאים.
בברכה,
מ.