“החרימו את ישראל!”

טעימה אישית ומכאיבה מהדה-לגיטימציה של ישראל בעולם

בשבוע בו סטיבן הוקינג מחרים את ישראל ואת בואו לועידת הנשיא, אני נחשפת לתופעות הללו דווקא בבוסטון ובקיימברידג’ האהובות עלי מאד. הרוורד סקוויר ורחובותיה הומי הסטודנטים; מזג האוויר שמשתנה כל רגע – הירוק וריח הגשם שמעת לעת מכבס את המקום גם באביב ובקיץ; האווירה הסטודנטיאלית, החוויה של פלורליזם, ושל למידה, ושל קוסמופוליטיות.

וכך היומים בעיר הזו עוברים עלי בפגישות עם פרופסורים שונים, עם הדיקן של ההרוורד קנדי סקול לממשל, אותו פגשתי גם בביקורי הקודם לבניית שיתוף פעולה עם המכון למנהיגות וממשל. וברקע הפעם תכנון משלחת למידה של חברי הבורד ותומכי המכון אותה אנו מתכננים לאוקטובר לבוסטון.

ביום חמישי לאחר פגישתי הנפלאה עם הדיקן נותרה לי רק עוד פגישה אחת נוספת לפני הטיסה הביתה. נכנסתי עם עמיתי  לחדרו של פרופסור בבוסטון שידענו מראש שהוא יהודי. עמיתי נתן לי לעבור מראש על קורות החיים המרתקים שלו. הוא נשמע כמו דובר מבטיח למשלחת שאנו מכינים.

נכנסנו לחדרו עמוס הספרים, והוא קיבל את פנינו בחמימות. איש מבוגר, שיער לבן, נינוח. השיחה קלחה, הצגנו את עצמנו, ואני הצגתי את המכון למנהיגות, הוא הציג את תפיסותיו, מתבל אותן בציטוטי ומקורות מהתנ”כ והתלמוד. ציטט את הלל הזקן, “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו אימתי” כתמצית מעשה המנהיגות. לפרט לדאוג לעצמך, להיות מחובר אל הזולת, ולפעול – ועכשיו.

הוא היה בור סוד, מלא תובנות על מנהיגות ועל פעולה משותפת, ולאט לאט התחלתי לחשוב שהוא אכן יכול להיות דובר אידיאלי. ואז סיפרתי לו על המשלחת, ועל ההזדמנות החשובה ברתימת בכירי התורמים והאנשים הכי אסטרטגיים לנושא. הוא הקשיב קשב רב ואז עצר ואמר “הגילוי הנאות מחייב אותי לומר לך שאני בעד סיום הכיבוש, ולכן לא בטוח שיתאים לך שאפגש עם קבוצה כה בכירה ומכובדת”. הבטתי בו לא מבינה, “אני מבינה את דעותיך הפרטיות, וכיון הג’וינט אינו ארגון פוליטי, ואני חושבת שזה אינו קשור למשלחת” השבתי לו. הוא אמר כמה משפטים נוספים בנושא, נפרדנו וסיכמנו להיות בקשר.

“את שמעת את זה?” עמיתי שאל אותי בקול המום ונסער כשיצאנו מחדרו ממהרים להתארגן לטיסות חזרה הביתה. “מה אתה מתרגש, הוא בעד סיום הכיבוש וזה לגיטימי” השבתי לו מתפלאת על סערת רגשותיו. “הוא בפרוש ציין שהוא עובד עם קבוצות BDS” הוא השיב לי. “הוא תומך ומלווה את הקבוצות הגרועות ביותר! אלה שקוראות ‘החרימו את ישראל’. הרי בדיוק בהן נלחמים עידו אהרוני הקונסול בניו יורק ידידך, ורבים נוספים”. “מה זה BDS” אני שואלת עדיין לא מבינה. “אלה הן ראשי תיבות של Boycott, Divestment and Sanctions” עמיתי עונה לי כולו נסער. מדקרת ההלם שאחזה בי היתה מוחלטת. פרופסור יהודי מקדם החרמת ישראל וסנקציות עליה.

“אתה בטוח שזה מה שהוא אמר” חזרתי ושאלתי אותו שוב ושוב, בטני מתהפכת. “כמובן, מיכל, הוא אמר זאת בפירוש, אולי חשב שאנחנו מהסוכנות ולא מן הג’וינט, אינני יודע מה גרם לו לפתע לדבר על זה”.

“אוי ואבוי איזו סכלה אני, עוד אמרתי לו שאשמח לשוחח עימו על דעותיו באופן פרטי”, אמרתי וכעס נורא ממלא את ליבי. “מהרסיך ומחריבייך ממך יצאו” ציטטתי יודעת כי כוונת הביטוי הזה אינה זו, אך זו ההבנה השגורה, והוא לוכד את תמצית החוויה.

אז הנה על קצה המזלג המפלצת עימה אנו מתמודדים:

הגדרה: המושג דה-לגיטימציה לישראל מתייחס להתכנסות של אנשים, תנועות, איגודים וארגונים, אשר אינם קשורים, לכאורה, בינם לבין עצמם, סביב סוגייות שונות על מנת לקעקע את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

רקע: מדינת ישראל היא היחידה באומות המאוחדות שיש שאלות לגבי זכותה להתקיים. ברחבי העולם ישנו מגוון של מדינות, תנועות, וארגונים שאינם מקבלים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל ולפיכך את יהודיותה של ישראל. המדובר במדינות ערביות, מדינות עולם שלישי, תנועות אסלאמיות, תנועות שמאל קיצוניות אירופאיות וקבוצות אנטישמיות. הגופים הללו חרטו את קעקוע היסודות לקיומה של מדינת ישראל על דיגלם, והם משתפים פעולה בחלק מהמלכים, לרבות מהלכים דיפלומטיים והסברתיים כנגד מדינת ישראל.

נסיונות לדה לגיטימציה לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינם חדשים. הם החלו עוד לפני הקמת המדינה. ולמרות שבעשור האחרון למאה הקודמת היתה ירידה בעוצמת התהליכים הללו, בין היתר עקב פרוק ברית המועצות, נראה כי בעשור הראשון לאלף הנוכחי תהליכי הדה לגיטימציה של מדינת ישראל שוב הולכים ומתגברים.

התהליכים הללו מתנהלים בשלוש חזיתות משולבות: החזית הכלכלית, החזית משפטית, והחזית הציבורית – תקשורתית. כך לדוגמה בוועידת דרבן שהתקיימה בחסות האו”ם בדרום-אפריקה בשנת 2002, תשומת הלב היתה מופנית לתעמולה אנטי- ישראלית חריפה למרות שסדר יומה היה אמור להיות מאבק כנגד גזענות. גם דוח גולדסטון מהוה דוגמה למהלך דה לגיטימציה חריף תחת כנפי האו”מ. תהליכים אלה מהוים איום אסטרטגי על מדינת ישראל ועל העם היהודי, והם תוצאה של מגוון רחב של סיבות וגורמים, חיצוניים ופנימיים.

“אז הנה פגשתי אחד מיני רבים, יהודי, שנלחם במדינת ישראל” אני מהרהרת לעצמי, ואגרופי נקמצים בכעס. “בטוח יש המון מה לעשות, חלק מזה אני כבר עושה, אך אפשר לעשות יותר….”.

במאמר הבא – מה כל אחד יכול לעשות? מה תפקידם של מנהיגים?

מאת ד”ר מיכל חמו לוטם, מנכ”לית המכון למנהיגות וממשל