הסיפור על הדרך לאושר

מוקדש לאהובי ד”ר צחי לוטם

צחי שיחיה במקדש הקופים בקטמנדו

צחי שיחיה במקדש הקופים בקטמנדו

אני רוצה תחילה לספר לכם סיפור אישי, שמתחיל לפני כ 3 שנים, בשינוי גדול שעשיתי בחיי. עזבתי בית, את הארגון שהקמתי, ארגון בטרם לבטיחות ילדים, שלעיתים אני אף סופרת אותו כאחד מילדי, ועברתי למקום חדש. הכניסה שלי לג’וינט לתפקיד מנכ”לית אלכא יצרה עומס רגשי וסבל גדול. הגעתי לנקודת קיצון שבשביל למצוא את עצמי הייתי מוכנה לוותר. חיפשתי דרך להמשיך הלאה.

הסיפור החל בכך שלא הלכתי לחפש לי אושר, אך כנראה מבלי משים מצאתי אותו.

אושר? פילוסופים שונים, ביניהם אריסטו ואפיקורוס, עסקו רבות באושר וחלקם אף טענו כי האושר הוא מטרתנו, קרי מטרתם של כל בני האדם בעולם. אני סבורה שהם טעו… שהתכלית היא צמיחה, והחיפוש כמו שאמר ויקטור פרנקל, הוא אחרי משמעות.

אושר מוגדר כרגש שמקורו בהנאה וסיפוק, והוא מתאפיין בהרגשה חזקה של שמחת חיים, התלהבות, רוגע ותקווה וכולל הרגשה טובה, בריאות, ביטחון, תענוג, שביעות רצון, שלוות נפש ואהבה. בעיני השימוש במונח אושר אינו נרדף לשמחה. שימחה הנה דבר מותנה, דומה למזג האויר, האושר הוא מצב יותר קבוע, תלוי אישיות, ודומה לאקלים. שמחה על כן תלויה בסביבה ובנסיבות, ואילו האושר תלוי רק בנו…

נקודת החוללות הארכימדיתהרגע הדרמטי והמרגש שלי היה כשהבנתי שיש לכל אדם יכולת לחיות ב’נקודת החוללות הארכימדית’ שלו.

מה זה? לכל אדם יש יכולת להגיע למצב מאד מיוחד בקיומו, אני קראתי לו “הנקודה הארכימדית של החוללות”. ובחרתי בשם ‘ארכימדית’ כיון שארכימדס, בחוקרו את תורת המנופים, אמר: “הבו לי נקודת משען, וארים את העולם”. ואכן חיים בנקודה זו מאפשרים לאנשים להוביל תהליכים ושינויים מרגשים בעוצמתם, ממש ‘להרים את העולם’.

זוהי נקודה חמקמקה ומרגשת, בה התכלית הפנימית פוגשת את התכלית החיצונית. זוהי הנקודה בה המהות הפנימית נפגשת ומתמזגת בהרמוניה מושלמת עם העשייה החיצונית.

אנשים שמצליחים להגיע ל’נקודה הארכימדית של החוללות’ חיים בערנות מלאה, ומתוך הנאה, תשוקה וסיפוק. האנשים החיים בצורה ערה זו, יודעים לתת את כל מיטבם לעולם, בנדיבות, בלי מחסור, מתוך פרדיגמת שפע: שפע אהבה, שפע של חכמה, כבוד, ומשאבים.

פרדיגמת השפע מחליפה את פרדיגמת המשחק סכום אפס שיותר מידי אנשים חושבים שהיא הבסיס לקיומנו. זהו השפע שהיקום העמיד לכל מי שחיי את חייו  נכון ובנקודת איזון מופלאה זו. והסיבה שהחיים בנקודת קסם זו הם חיי שפע היא שכשנותנים גם מקבלים חזרה את כל מיטבו של היקום. נוצר מעגל קסם של אהבה ושפע. בנקודת החוללות הארכימדית האדם צומח ורווה נחת בריאות והגשמות. יש ייחודיות ואין אגו, יש זרימה ואין התנגדות. זו הנקודה בה אין צורך להאבק יותר, הכל מסתדר וזורם, ממש מעיין נובע של חוללות.

מה בין ‘נקודת החוללות הארכימדית’ לבין אושר ומשמעות? חיפשתי במקורות האם מישהו דיבר על נקודת איזון כזו. ואכן – אין חדש תחת השמש, ומסתבר כי התבונה האנושית והפילוסופים הגדולים ראו הכל ודיברו על הכל, אך במילים שונות.

פילוסופים שונים, ביניהם אריסטו ואפיקורוס, טענו כי האושר הוא מטרתם של בני האדם בעולם. הגדיל להגיד הפילוסוף האנגלי ג’רמי בנת’ם שטען כי המטרה המוסרית העליונה היא להביא לכך שיהיה כמה שיותר אושר, לכמה שיותר אנשים. בנת’ם טען שכל החקיקה והמדיניות צריכה להיעשות מתוך ההסתכלות הזו. מתוך ראית האושר של כל בני האדם כערך עליון. אני טוענת כי זו תכליתה של מנהיגות ראויה – למקסם מרב האושר למרב בני האדם. לתפיסתי משמעות דבריו של בנת’ם היא שהמשמעות מושגת באדוות, שככל שהאדוות שלנו מגיעות ועושות טוב ליותר אנשים אנחנו יותר מאושרים!

גם אריסטו עסק בנושא, כשחקר את הטוב את האושר ואת המוסר ואת המידות הטובות. על-פי אריסטו, לכל פעולה אותה מבצע האדם יש תכלית שלשמה היא מתבצעת; כל תכלית מובילה לתכלית גבוהה יותר, עד לתכלית העליונה, שאותה זיהה אריסטו עם האושר.

כשמדובר באושר לפי אריסטו, מדובר באיכות החיים בכללותם ולא ברגע זה או אחר שלהם. אושר הוא דבר מתמשך, המתאר, לדעתו, מהלך חיים שיש לו שלמות, וכרוך במימוש עצמי ובמימוש התכונות הייחודיות לאדם. ככל שאדם מממש יותר את מה שמייחד אותו, כאדם, ככל שהוא מוציא מן הכוח לפועל בצורה שלמה יותר את מה שטמון בו ומאפיין אותו, כן הוא טוב ומאושר יותר. וכאן לדעתי מתאר אריסטו את היכולות שאני מייחסת למנהיג המחולל, המדגיש את ייחודיותו והיחודיות של הנבחרת שסביבו.

כך מגיע אריסטו לתיאור מה שאני קוראת ‘נקודת החוללות הארכימדית’. הוא יוצר קשר בין הטוב העליון = תכלית לשמה = האושר = פועלו המיוחד של האדם = פעילות המחשבה.

החוליה האחרונה, “פעילות המחשבה”, היא כמובן החלק הייחודי לאושר של אריסטו עצמו, שכיון שהיה פילוסוף, ולכן לדידו פועלו המיוחד פעילות המחשבה. אריסטו משליך מעצמו על הכלל, אך במציאות כל אדם מוצא את אושרו בהגשמת הפועל המיוחד לו וליכולותיו. לדוגמה האמן מוצא אושרו באומנתו, הרופא בריפוי, האתלט בריצה והתעלות מעל ליכולותיו הוא וכך הלאה.

הסיפור שלי גם מסתיים בכך שלא הלכתי לחפש לי אושר, אך כנראה מבלי משים מצאתי אותו: זה קרה כשחקרתי את עצמי, וניסיתי לברר מה היא הנקודה הזו עבורי. ותוך כדי גיליתי שאני כבר שם….. אני בנקודת החוללות הארכימדית שלי כשמתלכדים הדברים הבאים:

  1. חיבור הרמוני בין עשייה (DOING), להוויה (BEING).
  2. עשייה מתוך תשוקה ומשמעות: עשייה הטעונה במשמעות אישית פנימית, בצורה שבה הטוב החיצוני שאני עושה מצוי בהלימה פנימה לאתיקה ולערכים שלי.
  3. עשייה המצויה בפגישה המחייבת את הכישרון הסגולי והייחודי שלי.
  4. עשייה של משימה לכאורה בלתי אפשרית: ולכן היא מחייבת אותי הן לפריצות חיצוניות, הנשענות על למידה וצמיחה פנימית מתמדת, מעבר לגבולות שלי. זה מצב המצריך אותי לבחון את הגבולות הפנימיים של היכולת שלי כל הזמן.

בהקשר הזה של חיפוש מתמיד אחרי צמיחה ופריצת גבולות היכולת אהבתי את מה שאמר מיכאל ברשניקוב: “אינני מנסה לרקוד טוב יותר מאף אחד אחר. אני מנסה לרקוד טוב יותר מעצמי”.  הדבר המרכזי שלמדתי בשנים הללו הוא שהמציאות אינה ערכית, והיא כשלעצמה ניטרלית ונטולת משמעות. אנחנו יוצקים משמעות לדברים. אם כך המשמעות אינה מוחלטת, היא רלטיבית, והיא באה אך ורק מתוכנו…

ומכיון שהאושר יושב על תחושת משמעות עמוקה, הרי שהאושר שלנו תלוי אך ורק בעצמנו, ובדרך בה אנו מוצאים ומעניקים משמעות.

אז בהצלחה לכולכם בחיפוש הנקודה הארכימדית שלכם.

ותזכרו:

  • שהמשמעות, אתם כבר יודעים, באה אך ורק מתוכנו, ולכן כך גם האושר…
  • שהנקודה הזו היא לרוב פשוט מתחת לאף שלנו. …
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*