ענקים נופלים

 אז סיפרתי לו את סיפור גבורתו של האדמירל סטוקדייל, השבוי האמריקאי הבכיר ביותר בשבי בווייטנאם. ב-1965 נפגע מטוס הסקייהוק שלו מאש, הוא צנח ונחת בכפר קטן, שבו הוכה ונשבה. במשך קרוב לשמונה שנים הוא הוחזק בכלא הילטון האנוי הידוע לשמצה וסבל עינויים קשים עד שחרורו. סטוקדייל סיפר כיצד שרד כל כך הרבה שנים כי הכין את עצמו לגיהינום. יתרה מזאת – לא היה לו ספק לרגע שהשבי העינויים והמאבק על צלמו וצלם השבויים האחרים תהיה החוויה המכוננת של חייו. שהוא יצמח ממנה לא רק ישרוד.

אצל קולינס קראתי על רשמיו העזים מפגישתו עם האדמירל. מי לא הצליחו לצאת מהשבי ענה סטוקדייל לקולינס: “האופטימיים. אלה שאמרו נהיה בבית עד חג המולד, נהיה בבית עד פסחא שוב ושוב עד שמתו משברון לב”. למרות תשובתו זאת סטוקדייל לא איבד לרגע את אמונתו שהחוויה שהוא עובר בשבי תהיה המכוננת והמשמעותית בחייו, ושהוא יחזור לביתו וימציא עצמו מחדש. במקביל לא השלה את עצמו לרגע לגבי העובדות המרות שמציאות השבי מעמידה בפניו ובפני שאר השבויים. הוא היה אופסימיסט קלאסי, ולמרות שחשב כי האופטימיים לא שרדו, הוא עצמו הצטיין באופטימיות ריאלית ונחושה.

“הסיפור הזה תמיד נותן לי כוח” אמרתי מביטה בעיניו השקועות.

הוא הקשיב – לא הכיר את הסיפור והספר (“גלגל התנופה מטוב למצוין” של ג’ים קולינס. ספר ניהול ומנהיגות משובח – הנה התקציר וגם מבטי האישי על הספר, לשירותכם)

 אחר כך משך אותי לחדר של רענן דינור חברו הקרוב, מלח הארץ, וביקש מלני מזכירתו של רענן שתצלם. קודם הוא ורענן הצטלמו. צילום פרידה. ואחר כך איתי. המאבטחים חיכו בחוץ עם כל הפמליה.

 הפעם היחידה שחייך הייתה כשרענן סיפר לו שאצלי במשרד, לצד התעודה, עדיין תלויה תמונה ענקית שלו מעניק לי אות הוקרה על תרומה מיוחדת למדינה. הוא היה אז ראש ממשלה בשיא כוחו, ואני מנכ”לית צעירה של בטרם.

 ג’ים קולינס מספר כי אחד השלבים בהפיכת חברות מ”טובות למצוינות” כרוך בשילוב של נחישות והיכולת להתמודד עם העובדות המרות. ויש כאלה בחיינו, בחיי כל אדם, וגם ברמת הארגון, המדינה שלנו המייאשת הבלתי אפשרית והמדהימה. ואנחנו צריכים את המבט המפוקח על העובדות המרות, עם האופטימיות והנחישות הזו.

 אולי אשלח לו את הספר של קולינס, אני חושבת לעצמי בכאב.

 וכן – זה ממש כואב לי. זה גם אישי. אבל יש כאן משהו הרבה יותר גדול –

אני לא אוהבת לראות ענקים נופלים!

שלכם ובשבילכם

ד”ר מיכל חמו לוטם

 פברואר 2016

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*