אורנה ברביבאי – האלופה…

הפגישה עם ראש אכ”א, האלוף אורנה ברביבאי, שהיא האלופה הראשונה בצבא ההגנה לישראל הזכירה לי את משפטו הקלאסי של סון טסו, ראשית חכמה למנהיג כי הוא שיקבע את הדוגמה”.

זו הייתה זכות מיוחדת לפגוש אותה! מראש הנחתי שהיא נחנה בתכונות יוצאות דופן, הרי לא סתם אישה הופכת להיות האלופה הראשונה בצה”ל. ולא התבדיתי. פגשתי אישה חדה, מבריקה, מהירה אות ומופת למנהיגות נשים. למדתי ממנה רבות, על הצבא של היום, ועל זה שהיה לפני עשור, וקצת על זה שיהיה לנו בעוד עשור. אבל הדברים החשובים שלמדתי היו דווקא על האלופה….

מאת ד”ר מיכל חמו לוטם, מנכ”לית המכון למנהיגות וממשל

אישה צעירה ברביבאי, בת חמישים, אם לשלושה ילדים, הבן הצעיר עדיין פנימיון בריאלי וגם סבתא צעירה לנכד בן שנה וחצי. שאלתי את עצמי מה זה אומר לגדל משפחה, ולעבוד מסביב לשעון בארגון גברי? אבל נראה שהיא מוטרדת מדברים אחרים לגמרי, ובראש וראשונה מצבא העם.

צבא העם:

ברביבאי מחויבת לרעיון של “צבא העם”. לטענתה למרות המחירים הכלכליים והאחרים זהו המודל הנכון לישראל, ויש בו רווחים אדירים. שני היתרונות המרכזיים שהיא מונה הם מוביליות חברתית, והגדלת החוסן והלכידות. יתרה מזו היא מציינת כי ויתור על תפיסת צבא העם יגבה מחירים קשים במיוחד, של הגברת השסעים עקב הבחנה בין אוכלוסיות.

המשמעות של הביטוי “צבא העם” היא רחבה. לדוגמה ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה מונהג גיוס חובה לנשים. שירות נשים הוא נושא שלם וחשוב בפני עצמו, ושמחתי לשמוע על הירידה הדרסטית בנשים בתפקידי פקידות, מ25% ל 11% בעשור האחרון, במקביל לכניסתם של גברים לתפקידים הללו. מפתיע ומצער היה ללמוד שלמרות זאת יש עליה משמעותית בשיעור הנשים שמצהירות על היותן דתיות ומקבלות פטור משירות חובה.

משמעות נוספת של צבא העם היא מחויבות למתן מענה לאוכלוסיות מיוחדות. רבים מכירים את העבודה עם חיילי מקא”ם הקרויים גם נערי רפול. כן נעשו בצה”ל אינספור תוכניות ומאמצים לסייע לאתיופים, אוכלוסייה ייחודית שצריכה מענים ייחודיים. בימים אלה עיקר הפוקוס הוא על מתן המענים לגיוס החרדים. זה דורש הקדשת זמן, משאבים, ויצירת תשתית, ומהווה אתגר מאד גדול לצבא ולמפקדיו.

משמעות נוספת היא הצורך באמון הציבור. ברביבאי מדגישה שאכן הצבא זוכה לאורך שנים במקום הראשון באמון הציבור, וכמה חשוב שהאמון הזה יימשך. היא מציינת כי הקיצוצים הקשים הביאו ללגיטימציה לתקוף את הצבא, שמביאה לפגיעה במוטיבציה למקצועות לוחמים, ולכרסום באותו אמון, שמעורר את דאגתה.

אישה, אמא, סבתא, אלופה

הדברים החשובים שלמדתי על האלופה אינם כתובים בשום מקום. במו עיני ראיתי את הגמישות שלה, היינו קבוצת נשים בכירות ודעתניות, והיא הייתה קשובה וזרמה עם החדר, אבל גם החזיקה אותו. והספיקה בשעתיים להעביר אינספור מסרים מקצועיים.

למדתי על הכבוד שהיא רוחשת לאנשים, אך לא רק לאורחות המכובדות, אלא קודם כל לאנשיה. היא הזמינה לחדר עוד שתי נשים בכירות, אחת מהן תא”ל רחל טבת ויזל יועצת הרטכ”ל לענייני נשים, ואת הדובר שלה. בשלב מסוים היא הציעה ליוה”לן לדבר, כי ההרצאה הייתה שלה. נתנה קרדיט ומקום לא טריביאלי.

ברביבאי כנראה לא גדלה עם כפית של זהב. היא גדלה בעפולה במשפחה בת שמונה ילדים, ולאורך כל הדרך פרצה דרכים חדשות בצה”ל. כך למשל הייתה השלישה הפיקודית הראשונה בתולדות צה”ל בפיקוד המרכז, הייתה קצינת שלישות ראשית והאישה הראשונה שמונתה למפקדת חיל שאינו חיל נשים, וכמובן האלופה הראשונה וראש א”כא הראשונה.

הון חברתי

לשאלתי האם לצבא יש תפקיד חברתי קיבלתי תשובה ארוכה, שניתן לקצרה ל”כן” רבתי. ברביבאי מדגישה כי למרות שהצבא הוא בראש וראשונה ארגון לוחם, הוא גם ארגון המקדם את החברה בישראל. מיועצת הצבא לענייני נשים שישבה לידי למדתי כי הצבא עובד במגוון רחב של שיתופי פעולה עם עמותות, ומדגיש דאגה לפרט ומענים ייחודיים לאוכלוסיות חלשות.

העוני העולה משפיע על הוצאות הצבא על נושאי פרט, קרי תשלומי משפחה לחיילים ממשפחות עניות. היא מדגישה את תפקידו החברתי של הצבא, ואני הבנתי כי אכן מדובר בסוכנות המגדילה את ההון החברתי, וקצת ניחמתי על-כך שמיהרתי וטענתי כי במקום שירות חובה דרושה לישראל אליטה משרתת. כנראה שהיום הייתי כותבת “בנוסף לשירות חובה דרושה לישראל אליטה משרתת”. היא שיכנעה אותי ש”צבא העם” הוא מכשיר אמיתי ליצירת הון חברתי, חוסן ולכידות.

גיוס החרדים

ברביבאי מדגישה שהשיח על גיוס הוא שיח אזרחי – ציבורי ופוליטי, ואיננו נושא צבאי. המדיניות היא גיוס חרדים לצבא, ועל צה”ל לתת להם תנאים להצליח. היא מצדדת במדיניות זו, מתוקף התפיסה של צבא העם, ומספרת כי היו גורמים בצבא שרצו להגיד שלא כדאי לקלוט חרדים. ושוב היא מחדדת – זה אינו צבא סלקטיבי אלא צבא העם.

ומביאה נתונים: חוק טל הרי לא יושם. בפועל הנערים החרדים מציגים אחת לשנה אישורים מן הישיבות ומקבלים דחיית שירות עד לשחרורם בגיל 28. בעבר בן גוריון אישר 400 פטורים, ובעשור האחרון קיבלו פטור 57 אלף איש. הגיוס כיום נעשה על פי מתווה גבאי, והוא על בסיס התנדבותי וולונטרי. הצבא הוא מעבדה לשילוב, בשנה שעברה גויסו 1500 חרדים על פי מתווה גבאי, מעל 86 אחוז מהם השתלבו בשוק העבודה במקצוע שרכשו בצבא. קרי הצבא הוא מכשיר למוביליות חברתית לשוק העבודה.

כיום משרתים בצה”ל 3000 חיילים חרדים בצורה וולונטרית. חלק מהעניין הוא מתן תנאים לשירות החרדי שיכירו בצרכים השונים. וזה קורה. לראשונה החלו תהליכי מיון לאוכלוסיה החרדית, כל לשכות הגיוס הותאמו גם לחרדים, מוקם ממ”ח, מרכז מיון חרדי, ונוצר מנגנון מיון, ושוב חשוב לתת לצבא זכות ראשונים על חרדים איכותיים למקצועות נדרשים.

לשאלה האם החרדים מתייצבים לצו ראשון ושני, היא עונה בחיוב. “כי עדיין לא קיבלו מסר אחר מן הרבנים שלהם”. עד כה מוינו מעל 6500 חרדים, והיא מחדדת כי מתווה פרי משמעו אינו גיוס בכפיה, אלא הגדלת מכסות ועליה הדרגתית במספר החרדים המתגייסים.

האתגר בגיוס חרדים הוא עצום, אומרת האלופה.

“הצבא השתתף בכל הועדות הפרלמנטריות בנושא, מפלסנר ועד מתווה פרי, ואי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו, גיוס בפקודה מחייב מתן תנאים לחרדים לשרת לפי תרבותם ומסורתם”.

בנוסף יש מחירים כלכליים גדולים יותר לחרדים. חרדי ממוצע עולה למדינה 5000 שח לחודש תשלומי משפחה, וזה תקציב ייחודי המועבר לצבא. מתווה פרי כולל גם הקדמת הגיוס, דבר שיצמצם תשלומי משפחות. אך האלופה מזהירה ממיקוד בשיח כלכלי, כדי לא לסכן את “צבא העם”.

מורכבות נוספת בגיוס חרדים היא מול הנשים המשרתות, אך כאן הצבא אינו מתפשר.

ועוד מורכבות היא שהצבא לא אוהב יחידות הומוגנית, כמו לדרוזים או חרדים. וככל שיעלה ההיקף יווצר מתח בין הרצון להומוגניות להטרוגניות. והרצון הוא להגיע לאופטימיזציה של המהלך, מיזעור נזקים ומקסום רווחים. בעיני ברביבאי מאד חשוב שהאירוע יצליח, אך היא מדגישה שאין, ולא יהיה שוויון כפשוטו, היא מספרת כי כיום הולכים לקיצור שירות ושכר פרוגרסיבי לעודד חיילים קרביים, ושגם קיצור השירות הוא השלמה לנושאי שוויון בנטל.

הון אנושי

עוד למדתי שצהל עסוק בשאלות ההון האנושי. הוא הלקוח הראשון של המשאב הלאומי הזה. בפועל נבנו בצבא שני מודלים שונים, מודל החובה ומודל המילואים. מערך החובה הוא מודל צבא העם, ומודל המילואים הוא מודל של נבחרת עילית.

מודל החובה הוא מכליל, מאד מושפע ממאפיינים דמוגרפיים, מצב כלכלי ומהתפתחות הטכנולוגית. צהל הינו בחזית השינויים הטכנולוגיים, לוחמי הסייבר יכולים להציל חיים, יש להם השפעה על חיי עשרות ומאות לוחמים. אבל זו טעות נפוצה לחשוב כי הטכנולוגיה חוסכת כח אדם, לוחמי הסייבר אינם תחליף ללוחמים הקרביים.

המשמעות היא שכיום נדרשים לצד הלוחמים המעולים גם אנשים רבים עם השכלה טכנולוגית, והבעיה היא הירידה הדרסטית במספרי בני הנוער המגיעים עם השכלה טכנולוגית לצבא. לאור המצוקה בכ”א הזה בוגרי מסלולים טכניים ינותב הישר לצרכים הטכנולוגיים, ולא יוכלו להגיע למקצועות הלחימה.

מודל המילואים כיום איננו “צבא העם”, אלא מודל של מצוינים. אם לפני עשור היו 10 מיליון ימי מילואים בשנה, כיום יש ירידה דרסטית לשנים וחצי מליון ימים לשנה. במקביל יש עליה בתגמול של מערך המילואים. הצמצום בימי מילואים מעלה את הדרישות ממשרתי החובה, כי אין ירידה בצרכים המבצעיים.

כיום יש תהליכי הערכה וקבלת החלטות מוקדמים. עבור משרתי הקבע בגילאי 27- 28 נעשה תהליך החלטה הקובע מי למסלול קבע ארוך, כולל לוחמים שהם “חומר לרמטכלות” ואז משמעו שיגיע לפרישה, ומי מועסק במסלול ארעי, והכל כמובן נעשה בשקיפות. יש עליה בגיל הפרישה הממוצע מ42 שנים ל 46 וחצי. זה קורה במקביל למעבר לפנסיה צוברת, כמו בשאר השירות הציבורי, שהחל בשנת 2004. הקיצוצים הביאו להחלטה על צמצום ב 1000 משרתי קבע בשנה. ברביבאי מציינת את החשש כי ההתקפות על צהל, הקיצוצים הרבים, המודל של “ארעיות” והמעבר לפנסיה צוברת ישחקו את המוטיבציה של האנשים האיכותיים הנדרשים לצהל, וגם כאמור, את הלגיטימציה ואמון הציבור בצבא.

צבא העם – צבא העתיד

“למדינת ישראל נדרש צבא צעיר ודינמי, ואגב בכל המדינות הצבא מיד יותר צעיר ממאפייני האוכלוסייה” היא מדגישה. יש לבנות את הצבא לעשורים הבאים, להמשיך תהליכי הגיוון של התפקידים וקדנציות, ביצירת מסלולים של תפקידים היוצרים חיבור בין תפקידי השדה למטה.

“הצבא הוא מראה של החברה בישראל, ולמרות שביטחון הוא משימת הליבה שלו, הוא גם מנוע לסוציאליזציה ולמוביליות חברתית משמעותית, הוא משקיע הרבה משאבים בפרט, וההשקעה בפרט היא ערכית ותורמת חזרה גם לצבא” היא מסכמת.

אין מה לומר, אלופה אמיתית….

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*