מי מנהל את המדינה?

ההסכם קואליציוני הוא כלי פוליטי מרכזי לתכנון ארוך טווח והחוזה האמיתי של הממשלה עם הציבור. אם לא מכבדים הסכמים קואליציוניים, ואין דרך לאכוף אותם – מי שמנהל את המדינה הם בעיקר האנשים (המצוינים) בדרג הממונה, דוגמת אנשי אגף תקציבים, צה”ל ולא מי שהציבור בחר בבחירות….

מאת ד”ר מיכל חמו לוטם, מנכ”לית המכון למנהיגות וממשל

העיתונים מלאים בהמלצות ליאיר לפיד מה יעשה על מנת שיכובדו ההסכמים הקואליציוניים. בזמנו מודעי ניסה לעגן ההסכמים הקואליציוניים בערבויות כספיות, אך בג”צ ברשות השופט שמגר פסל זאת. ההמלצות ללפיד כללו קביעת תאריכי יעד תוך איום בפירוק הקואליציה אם לא יממושו ההסכמים, או עיגון בהסכמים התחיבות על פיטורי שרים ממפלגת השלטון, במידה ולא תהיה עמידה ביעדים ובלוחות הזמנים.

ההסכם קואליציוני הוא כלי פוליטי מרכזי לתכנון ארוך טווח, תכנון שכה נחוץ דווקא במדינת ישראל. הממשל בישראל מוביל מדינה במעבר, בין שלב ההקמה לשלב המיסוד. שלב זה בחייהן של מדינות תמיד רגיש ומאתגר, ובישראל האתגרים גדולים שבעתיים. השלמנו את שלב ההקמה, אך בדור הקרוב צריך יהיה לעצב את המדינה ומוסדותיה לטווח הארוך, להגדיל את החוסן החברתי, לא רק הצבאי, וליצר נרטיב חזון ורעיון מארגון משותף. ולכך נדרש ממשל מרכזי שחושב ומתכננן את ישראל בשנת 2020, 2030, ואפילו את 2048, כשנהיה בני מאה שנה. כדי שתהיה כאן מדינה שילדינו ונכדינו ירצו ויוכלו לחיות בה.

המשמעות היא שתפקיד הממשל בישראל אינו רק לקבוע מדיניות, לפקח על השירותים ולדאוג לאספקתם. בישראל, יותר מאשר במדינות אחרות, הממשל הוא גוף מתכנן, מעצב ואורג עתיד. תכנון ארוך טווח במדינת ישראל הוא הכרח!

לא ניתן לשנות דברים מרכזיים כמו לרסן את מחירי הדיור, לצמצם את הפערים החברתיים, ולדאוג לפריפריה מתוך חשיבת טווח קצר, המדובר בתהליכים שארבע חמש שנים הם רק קצה תחילתו של שינוי.

ולמרות כל זאת במדינת ישראל, למעט הזרועות הבטחוניות, אין כמעט מנגנונים לחשיבת עתידית, או לתכנון ותקצוב רב שנתי. המועצה לכלכלה במשרד ראש הממשלה הוקמה מסיבה זו, ולאחרונה גם החליטה הממשלה על הקמת מטה לתכנון ארוך טווח, כלכלי – חברתי במועצה לכלכלה, צעד חשוב בכיוון תכנון ארוך טווח. תהליכים אלה קרו כתוצאה מכך שהדרג הממונה חידד את ההבנות שלו לגבי פונקנציות המטרה של הממשל בישראל. החלה מחלחלת ההבנה שהמיקוד אינו רק בכלכלה, אלא בכלכלה בשירות החברה. ההבנה השנייה העבירה את המיקוד ממדדים כלכליים דוגמת צמיחה ומדדי רמת חיים למדדי איכות חיים, שכוללים מדדים חברתיים, קהילתיים וסביבתיים. אם כן שיפור החיים וצמיחה מכלילה של כל שכבות האוכלוסייה הן פונקנציית המטרה של הממשל בישראל, ביטחון וכלכלה הם אמצעים ולא מטרות.

אך אנו איננו בוחרים בדרג הממונה, אלא בדרג הנבחר, ובמצעו. ההסכם הקואליציוני הוא תוכנית העבודה של הממשלה הנבחרת לשנים הבאות עבור איכות חיי הציבור ועתידו. עמידה בתוכנית משמעה ניהול מוצלח של המדינה. האם הייתם מוכנים להשקיע מניות בחברה שבה אין עומדים בתוכניות הרב שנתיות?  

בנוסף ההסכם הקואליציוני הוא החוזה האמיתי של הממשלה עם הציבור. אנו בוחרים מפלגה אחת, אך מי שמושל בפועל הוא הקואליציה, קרי כמה מפלגות. הדרך העיקרית שלנו לדעת האם קבוצת המפלגות שחברה לקואליציה עשתה מה שהבטיחה הוא להביט במצע, לראות שהוא בא לידי ביטוי בהסכמים הקואליציוניים ואז בוצע במציאות. זו הסיבה שהדיון הציבורי בכיבוד ההסכמים הללו הוא חשוב ומרכזי אם אנו רוצים שימשלו בנו במקצועיות ובמבט ארוך טווח, ושהממשלה תתן לציבור הבוחרים, שהוא הריבון במדינה דמוקרטית, דין וחשבון.

ההסכמים הקואליציוניים הם המתווה רב שנתי לתוכנית עבודה של מדינת ישראל, והחוזה של הממשלה עם הציבור, חוזה בו הממשל המרכזי מתחייב לפעול בשירות החברה והעתיד. לשמירה על חוסנה של ישראל ועל שגשוגה ועתידה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*